פורים: מעקב משפטי: חלק ה. המן נתפס ונתלה ומרדכי מתמנה למשנה למלך
המלך מגלה שהמן שינה את פקודתו
אסתר הגיעה לרגע הקריטי בתוכניתה, אשר בו תוצג פקודת-ההרג של המן בפני המלך, על-מנת לוודא את אמיתותה. כדי להוכיח, שמרדכי ידע אודות פקודת המיסים שאושרה, אנו חייבים להוכיח, שכאשר המלך כעס ויצא מהחדר הוא כבר החליט להרוג את המן בגין פרסום פקודת ההרג ללא אישור. לכן, נקודת המפתח העיקרית להבנת הסיפור היא: מדוע יצא המלך בכעס מחדר המלכה וחזר אחרי זמן קצר. ברלין טוענת, שהמלך לא היה מסוגל לעצור את רגשותיו,[1] אך ידוע, שכאשר חמתו בערה בו על וושתי, הוא לא קם ולא יצא (אס' א 12). לעומתה, טוען פרופ. דוד קליינס, שהמלך יצא בגלל חוסר-יכולתו להחליט מה לעשות,[2] אך אנו רואים את יכולת המלך להחליט כשהוא: בחר את אסתר למלכה, נתן את טבעתו למרדכי והוסיף יום הרג בשושן הבירה.
בפרק זה ננסה להוכיח, שמרדכי אכן ידע הכל וצעדיו הם שגרמו להשתלשלות המאורעות, ושההוכחה המכריעה לכך היא שהמלך (לאחר הבנת השתלשלות האירועים) מינה את מרדכי למשנה-למלך, דרגה שהמן לא זכה לקבל, ובכך אישר ללא מילים, שמרדכי אכן ידע הכל.
אסתר תוקפת את המלך על שמכר את תפקידו
במשתה השני שאל המלך את אסתר שוב בדבר בקשתה. אסתר ביקשה שהמלך יחוס על חייה ועל חיי עמה, באומרה: "כי נמכרנו אני ועמי", וציטטה את הכתוב בפקודת-ההרג: "להשמיד, להרוג ולאבד" כרמז למילה ההומופונית "לאבד". ובתוספת של: "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי" (אס' ז 4), היא פנתה ברמז למילה ההומופונית "לעבד" בניסיון להשמיע את הפרושים השונים. אסתר הראתה את נכונותם של בני עמה להיות עבדים למלך, וללא ידיעתה היא רמזה למלך אודות פקודת-המיסים. אסתר השתמשה פעמיים במילה "נמכרנו" כדי להצביע בפני המלך על-כך שהוא לקח שוחד תמורת אישור הפקודה, וכך, היא האשימה את המלך שהוא הוטעה בענייני חוק ומדינה, והראתה שהיא איננה מבקשת רק טובה אישית.
המלך מתפלא שפקודת שווא פורסמה בשמו
מתוך שאלתו של המלך: מיהו האיש "אשר מלאו לבו לעשות כן" (אס' ז 5), אנו למדים שהמלך הבין את חומרת העניין, ושהעבירה כבר הושלמה (כתיבה ופרסום הפקודה), ואין מדובר בהריגת המלכה ועמה בעתיד. המילה "כן" מעידה שהמלך הבין שמדובר בפקודה שלו. בשאלתו הגדיר המלך את מפרסם הפקודה הבלתי מזוהה כאיש מלא חוצפה,[3] שעבר עבירה חמורה ביותר של התחזות כמלך, וזה הכעיסו במיוחד, משום שהוא ראה את עצמו כשומר חוק. חשוב לציין, שהמלך לא נעלב מההאשמה ולא התקיף את אסתר או את מקורותיה, כנראה כי לדעתו הוא היה נקי כפיים.
המלך מברר את זהות העבריין והמן מגיב כאשם
המלך ביקש מאסתר לדעת מיהו זה שעשה "כן" והיכן הוא נמצא (אס' ז 5). שאלות אלו מעידות, שהמלך לא חשד בהמן היושב לפניו, ושהוא לא הבין, אף לא אחד, מהרמזים של אסתר. הוא לא קישר את פקודת-ההרג, שהוצגה לפניו, לפקודת-המיסים, שאושרה. אסתר לא ענתה לשאלה 'מי הוא' (כי היא עדיין חששה שהמלך אכן אישר את הפקודה), אלא הגיבה על שתי השאלות כאחת כאשר הצביעה על המן והצהירה על אופיו של המן: "איש צר ואויב, המן הרע הזה". אסתר השתמשה במילה "צר" כדי לתאר את המן, כהכנה לפקודת הגנת היהודים שהיא תפרסם בעתיד. המילה הזו, כתוספת למילה אויב היא מיותרת, אולם בהמשך מילת המפתח הזו תהיה הפועל העיקרי והיחיד אשר יתאר את אויבי היהודים "הצרים אתם" (ח 11) במובן הרחב של עושי צרות.[4] אסתר בהצהרתה הדהימה את המן (ז 6).[5] כותב המגילה מציין, שהמן "נבעת מלפני המלך והמלכה" (אס' ז 6) ולא רק מהמלכה המאשימה. הפועל "נבעת" מציין פחד וטרור נוראים.[6] תגובתו של המן הייתה מעל ומעבר לתדהמה רגילה, והראתה למלך, שהוא מודה באשמה.
המלך קם בחימה ונמלט להביא תגבורת
נכתב שהמלך קם בחימה (אס' ז 7). כשקצף "וחמתו בערה בו" על וושתי, הוא לא קם ולא יצא, אלא אסף את יודעי העיתים ויודעי דת ודין להתייעצות בהתאם לחוק (א 15-12). קליינס מסביר, שהמלך לא דאג לשלום העם או לבטחונה של אסתר, אלא בעיקר לכבוד המלכותי שלו.[7] האפשרות, שהמלך כעס על המן ויצא מהחדר כיוון שהמן פקד להרוג את מלכתו האהובה, נראית חלשה, כי הוא השאיר אותה לבד עם המן. מכאן, המלך הבין שהמן הוא שפרסם את הפקודה הקוראת "להשמיד, להרוג ולאבד" ללא אישורו. אולם, הוא לא טרח להבהיר את חמתו כדי להשאיר את אסתר והמן במצב של חוסר-ודאות לגבי העתיד לבוא.
המלך שמע וראה מספיק: פקודתו עוותה והוא נמצא בחדר עם אויב וצר. הוא חשש, שהמן מסוגל להרוג אותו בו במקום, לכבוש את המלכה ועם הטבעת שברשותו יומלך לאלתר. לכן, הוא החליט לעזוב את החדר. היציאה לגן הייתה דרך מכובדת להראות למשרתיו בחוץ, שהוא חי ומולך. וגם אפשר לומר, שהבריחה החפוזה מעידה על חולשתו של המלך להמצא עם עבריין, בן-מוות, ללא שומרים. לו חרבונה היה בחדר, הוא היה חייב, כבר אז, לגלות למלך אודות העץ שהמן הכין (ז 9) כדי להגן על המלך ולהזהיר את המן ושאר השומרים. לו המלך היה בחדר עם שומרי ראשו, בחמתו הוא היה חורץ את גזר דינו של המן בו-במקום, ולא היה יוצא מהחדר. לו המלך היוצא היה משאיר שומרים בחדר, הוא היה חייב להורות מי ישארו ומה הם יעשו (א 11-10), והוא היה מסתכן באפשרות שהמן ישכנע את השומרים הללו למרוד. לו המלך היה יוצא עם שומריו, לאחר שהם שמעו את המתרחש, הבוגדים שביניהם, או מחפשי-ההזדמנות הפוליטיות, היו יכולים להורגו.[8] לסיכום, אפשר לומר, שאסתר חשבה על כל זה, ולכן, אירגנה את המשתה בלי שומרים בחדר.
המלך יצא ושב מיד. היעדרות כה קצרה מעידה, שדעתו של המלך נחרצה כבר לפני שהמן המתחנן הבין, שהגיע הזמן לחשוב על פתרון אחר. המלך היה חייב להזעיק את שומריו, כדי להראות להם את המן בתבוסתו, וכדי למנוע ממנו להפעיל בוגדים שביניהם. אסתר הבינה שהמלך יחזור תוך זמן קצר ונשארה שאננה בחדרה. כפי שפרופ. דניאל פוליש טוען, ייתכן שהיא אפילו עודדה את המן להישאר בחדר, רכון על המיטה, ובכך מנעה ממנו לנהל שיחה מבהירה עם המלך, או לחילופין, להיאבק או להימלט אל תומכיו.[9] מהעובדה שהמן ביקש את נפשו מהמלכה, אנו רואים, שהמן חשב, שהמלך הבין את חטאו וגזר דינו נחרץ (ז 7). אסתר רצתה שהמן יימצא במצב מושפל, ונאמני המן מבין סריסי המלך לא יחפצו לעזור לו.
המלך מוסיף עבירה להמן
כשחזר המלך מהגינה יחד עם סריסיו להעניש את המן, ראו הללו, לתדהמתם, את המן נופל על מיטת אסתר (אס' ז 8). ברלין מסבירה, שבשלב זה לא היו להמן מחשבות של כיבוש המלכה, ראשה ולבה, ואף לא צל של ספק ביכולתו למרוד.[10] בראות המלך את המן, המלך אמר: "הגם לכבוש" (ז 8), כלומר, בנוסף לעבירה החמורה שכבר ביצעת (ושהמלך נמנע מלציינה), עכשיו גם זה, כדבר ה' לאליהו בעניין אחאב וכרם נבות "הרצחת וגם ירשת" (מל"א כא 19). המלך האשים את המן רק בניסיון ניאוף, עבירה ידועה ומובנת לכל, על-אף שהותיר את שניהם, המן ואסתר, ביחד בחדר המלכה. פוקס טוען, שזו הייתה רק אמתלה להעניש את המן, ושהמלך הבין שהסיבה הראשונה והעיקרית להוצאתו-להורג המיידית של המן, היא: שימוש בכוח המלך לקידום צרכיו הפרטיים,[11] שכן המלך ידע על השיחה לפני יציאתו מהחדר, ידע את דעתה של אסתר על המן והיה זה הוא שהשאירם ביחד בחדר. לסריסים שבאו עם המלך ולא נוכחו בשיחה, האשמה זו נראתה קבילה ומוצדקת.
חרבונה מוסיף עבירות להמן
המלך חזר עם סריסיו והאשים בשאלה את המן "הגם לכבוש"? חרבונה, בלא שנשאל, התפרץ בנאום של שמונה-עשרה מילים. חרבונה מנע מהמן לענות למלך או לפקוד על סריסי המלך למרוד, וגם הראה את סלידתו מהמן ונכונותו להלחם בתומכי המן. חרבונה פתח במילה "גם",[12] כלומר, חרבונה מדגיש שהעבירות שהוא יציג למלך הן חמורות כמו כיבוש-המלכה. לאחר מילת הפתיחה "גם", חרבונה האשים את המן בשני דברים: (א) שהכין עץ תלייה גבוה בביתו, (ב) שתכנן לתלות את מרדכי "אשר דבר טוב על המלך" (אס' ז 9) ללא אישור המלך. חרבונה שיבח את מרדכי ללא צורך, ובכך חשף את עצמו כבן בריתו של מרדכי והמלך. חרבונה נמנע מפרטים: מתי נעשה העץ, הסיבות לרצונו של המן לתלות את מרדכי, ואף לא הזכיר שהמן בא בבוקר לבקש רשות לתלות את מרדכי. דברי חרבונה משקפים את דרך פעולתו של מרדכי. המלך שמע מחרבונה את הפרטים הבאים: שהמן עשה מספיק צעדים כדי להשלים את ניסיון הרצח של מרדכי ל א ח ר תהלוכת-ההכרזה, וניכס לעצמו שלטון, כשבנה עץ תלייה רשמי, גבוה במיוחד, בביתו. דברי חרבונה חיזקו את טענת אסתר, שהמן הוא אויב למלך, ובכך בעצם הציע, ללא מילים, להעניש את המן "מידה כנגד מידה".
הוצאת המן להורג
הרודוטוס לימד שאפילו מלך פרס לא היה יכול להוציא להורג אדם על עבירה אחת בלבד.[13] המלך ידע שהמן כתב פקודה בשמו, אך זו עבירה שהמלך העדיף להמנע מהשימוש בה. לאחר-מכן, כאשר המלך חזר עם סריסיו, הוא האשים את המן בניסיון, לא מבוסס, לכבוש את המלכה, וזו העבירה הראשונה שהסריסים היו עדים לה. לפי הוראת מרדכי כדי להבטיח לפחות שתי עבירות, חרבונה הוסיף: תפיסת-שלטון וניסיון לתלות אדם ללא-אישור. ובכך, יש כמות עבירות מלאה והמלך היה חופשי לגזור על המן - "תלהו" (אס' ז 9).
בניגוד למקרה חשיפת בגתן ותרש, אשר בזמנו המלך לא חקר אודותיו את אסתר, עכשיו תוחקרה אסתר על-ידי המלך הנרעש על טיב קשריה עם מרדכי. בתשובתה מה מרדכי "הוא לה" (ח 1), החסרה בכתוב, היא כנראה כללה את הפרטים הבאים: קרוב משפחה שגידל אותה,[14] הביא להמלכתה, סיפק לה מידע על ניסיון התנקשות במלך, והוא, כמובן, חשף לה את מזימות המן שחתר תחת המלך. חשיפת המן כשלעצמה, כמו חשיפת בגתן ותרש, אינה מצדיקה תמורה מהמלך יותר מאשר תהלוכת יוקרה, ללא הסבר. אך מעמדו ומעשיו של מרדכי מעידים שהוא היה למעשה בתפקיד משנה-למלך כבר זמן רב, וזאת היא הסיבה העיקרית שהצדיקה את מינויו הרשמי לתפקיד משנה-למלך. המלך העניק למרדכי את טבעתו אחרי שנוכח לדעת שמרדכי הבין את פקודת-המיסים שלו ואת פקודת-ההרג של המן, ושיש בכוחו להוציאן לפועל בכבוד.
המלך גם העניק לאסתר את ביתו של המן על כל תכולתו. כך בעצם אישר לאסתר את בקשותיה במשתה: חיי עמה תמורת הסכמת עמה לתשלום מיסים. המלך רמז לאסתר ומרדכי שעליהם לפתור במסגרת החוק את התסבוכת שיצר המן, כלומר, לעקוף את פקודת-ההרג ולאכוף את פקודת-המיסים (ח 11; י 1). לסיכום, אפשר להקיש משרשרת הארועים הזו, שהמלך אישר את החלטותיו של מרדכי ואת דרך פעולתו.
הסברו של המלך להענשת המן
לאחר שחמתו שככה (אס' ז 10) ופתשגן כתב-הדת הובהר לו (ח 3), המלך הצדיק את תליית המן "על אשר שלח ידו ביהודים" (ח 7). אמירה זו מסבירה בוודאות, שהמלך לא תלה את המן משום שנפל על מיטת אסתר לכובשה או בשל העץ שבנה המן לתלות עליו את מרדכי. המן אכן שלח את ידו ביהודים כדברי המלך ולכן הומתו בניו בעוון אביהם,[15] אך זו לא הסיבה לתלייתו. פוקס מסכים, שהצהרת המלך אינה אמת. אך מסביר, שהמלך התחנף למלכתו האהובה,[16] זאת למרות (או משום) שעזבה בחדר לבד עם המן. אסתר הסתירה את יהדותה ולא הזכירה את היהודים במשתה. המן נתלה לאחר שחרבונה הוסיף לו עבירה של ניסיון לתלות את מרדכי ללא אישור (ז 9) - אשר המלך ידע שהוא יהודי מנכבדיו בשער (ו 10) המקיים קשרים עם אסתר (ב 22). אולם, המלך לא ידע על קירבת הדם בין אסתר למרדכי עד ששאל "מה הוא לה" (ח 1). אם-כך, מרגע כעסו הראשון עד תליית המן, למלך לא היה בסיס לקשור את היהודים לפקודת-ההרג. לכן, קשה לקבל את הסברו של המלך כאמת, כי הוא לא היה מוכן למנוע את הריגת היהודים ולהשיב את פקודת המן. המן הרי הוצא להורג על "אשר מלאו לבו לעשות כן" (ז 5), והמלך כמנהגו, נמנע מלחשוף את שגיאותיו כדי לשמור על כבודו. לכן, משמעות דבר המלך: "על אשר שלח ידו ביהודים" (ח 7) חייבת להיות: 'על אשר כתב בשם המלך לשלוח ידו ביהודים'.
המלך מאשר להתחכם לפקודת המן
המלך לא אישר את פקודת-ההרג, אך למרות הסתייגותו, המלך לא מצא לנכון לעשות דבר לבטלה. מבחינתו, אסתר ומרדכי כבר הוסמכו לפתור את התסבוכת שיצר המן: חלק מעושרו של המן נתון ביד אסתר והטבעת ביד מרדכי. אסתר ומרדכי חששו לפעול, ללא אישור מפורש מהמלך. שתי האפשרויות שעמדו לפניהם הן: להשיב את פקודת-ההרג, או לעוקפה בעורמה. אסתר, בלית-ברירה, מבצעת את מצוותו המקורית של מרדכי, להתחנן בפני המלך (אס' ד 8). דהיינו, היא כורעת ובוכה ומבקשת, בנימוס רב, להשיב את פקודת-ההרג המזויפת, אם "כשר הדבר לפני המלך" (ח 5-3). כדי לרחוץ את כפיו מהפקודה, המלך הורה לאסתר ומרדכי: "לכתוב על היהודים כטוב בעיניכם" התר להגנה-עצמית, וזאת בלי לפגוע בתוקפה של פקודת-המן החתומה בטבעת המלך (ח 8).
סיכום ומסקנה
מכל העובדות ומניתוח השתלשלות האירועים, אנו למדים את הדברים הבאים:
o המן הועלה מעל כל השרים, ובתשוקתו לכבוד הוא חשב, שהוקרת המלך "לאיש" מאשרת את מינויו מעל כל העם. לכן, הוא הציע תהלוכת-הכרזה לעצמו, כראוי לציפיותיו.
o המן השתמש בשם המלך כדי לשנות את פקודת-המיסים לפקודת-הרג לצרכיו הפרטיים. המלך אישר שאכן המן שינה את פקודתו כאשר הרג את המן ומינה לתפקידו את מרדכי.
מכאן אנו מסיקים, שהמן בתשוקתו לכבוד פירש את דרגתו החדשה כשר מעל כל השרים כאילו שמונה למשנה-למלך, דרש כבוד כריעה והשתחוות מעבדי המלך בשער המלך, כבוד מעל המקובל והנהוג כחלק מהעלאתו בדרגה מעל כל השרים. מרדכי, ביכולתו לפרש את המציאות, ידע שפקודת 'כריעה והשתחוות', שניתנה כביכול בשם המלך, אינה מותרת, ומשום כך סרב לציית לה. בזכות זאת, מרדכי הצליח להפיל את המן בפח ולרשת את מקומו.
התחלה פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד!
אם נהנת המשך: פורים: מדוע נתלו בני המן המתים?
----------------------
[1] ברלין, פרשנות לאסתר, עמ' 69
[2] קליינס, מגילת אסתר: סיפור הסיפור, עמ' 15
[3] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, עמ' 570. "מלאו לבו" מתאר אדם מלא עד גדותיו חטא ופשע, "מלא לב בני האדם, בהם לעשות רע" (קה' ח 11)
[4] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, עמ' 865. "צרר"
[5] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 86
[6] כשם שאמר ישעיהו: "תעה לבבי פלצות בעתתני" (יש' כא 4). בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "בעתה" עמ' 130
[7] קליינס, מגילת אסתר: סיפור הסיפור, עמ' 15
[8] כשם שרכב ובענה בני רמון שרי-גדודים רצחו את איש-בשת נכדו של שאול מלך ישראל (שמ"ב ד 10-1)
[9] פוליש, “היבטים במגילת אסתר: חקירה פנומנולוגית של מגילת אסתר והמקורות של פורים” , עמ’ 88
[10] ברלין, פרשנות לאסתר, עמ’ 70
[11] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 87
[12] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, עמ' 169. "גם" מחבר ומדגיש את המשפט שאחריו
[13] הרודוטוס, ספר א, 137. קשה לקבל את דעתו של הרודוטוס כפשוטה כשמדובר בביטחון המלך, כי הרי אסתר אומרת "כל אשר יבוא ... אשר לא יקרא אחת דתו להמית" על עבירה אחת (ד 11)
[14] קרבת משפחה למלכה אינה בסיס מספיק למנות אדם למשנה-למלך. הקרוב ביותר למצב דומה היה יתרו, חתנו של משה, כשבא לביקור קצר ונתן עצה חשובה אחת למשה (שמ' יח 27-1)
[15] סנדובסקי, "מדוע נתלו בני המן המתים?"
[16] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 94
ביבליוגרפיה ומפתח הקיצורים
בראון, לקסיקון עברי-אנגלי
F. Brown, S. Driver, and C. Briggs, The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, Hendrickson Publishers, Inc. Massachusetts, 1906, 12th printing 2008
A. Berlin, Esther, The JPS Bible Commentary, The Jewish Publication Society, Philadelphia, 2001
הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.
פוליש, "היבטים במגילת אסתר: חקירה פנומנולוגית של מגילת אסתר והמקורות של פורים"
D. F. Polish, “Aspect of Esther: A Phenomenological Exploration of the Megillah of Esther and the Origins of Purim”, Journal for the Study of the Old Testament, Sep99, Issue 85, p22,85
פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר
M. V. Fox, Character and Ideology in the book of Esther, Columbia, University of South Carolina Press, 1991
קליינס, "מגילת אסתר: סיפור הסיפור"
D. J. A. Clines, The Esther Scroll: The Story of the Story, Sheffield: Journal for the Study of the Old Testament Supplemet Series 30, 1984
ilan sendowski - Engineer, Attorney, Real-Estate Investor . . . מחבר הספר "מגילת ההיפוכים" . . . תודה שקראת
